לכל יהודי יש את הדחף והרצון לעזור לזולת.

אני מאמין כי לכל אחד ואחת מאתנו ישנו צורך בסיסי להעניק ולפעול למען האחר במיוחד כאשר מדובר בבני נוער במצוקה, אך כפי הידוע לכולנו שגרת החיים דוחקת, ורבים מאתנו מתקשים למצוא את הזמן לעצור לרגע ובאמת להפוך כוונה טובה לעשייה.

שמי אלי שהפוקר והשליחות שלי היא להעניק מקלט רגשי ומשפחתי לבני נוער במצוקה, שגורלם לא שפר עליהם והם אינם יודעים הרגשה משפחתית מהי, חום ואהבה - שהם כל כך מובנים עבורנו - אינם מנת חלקם.

לצערי הרב במהלך השנים הכרתי מקרוב בני נוער רבים שכאלו, שאין להם מקום לישון ולאכול. ילדים בגילאים שונים שצמאים לחיבוק ולתחושת ביטחון.

ילדים שאם אף אחד לא יתן להם יד - סופם יהיה רע ומר.

המעורבות האישית שלי בנושא החלה כבר לפני 20 שנים כאשר הקמתי חברת כוח אדם ומפעל לעבודות ידניות בו העסקתי אנשים ונערים משכבות שונות.

ככל שנוכחתי בחשיבות התרומה שלי לקהילה - כך לבי נמלא סיפוק וחשתי צורך עז להמשיך בדרך זו ולהעצימה.

כך התחלתי להתחזק ולהתקרב לתורה ולמצוות ולשם כך אף מכרתי את עסקיי והקדשתי את כל כולי ללימוד.

במשך תקופה של 4 שנים למדתי את תורת הנפש (פסיכולוגיה על פי היהדות) בבית הספר "מכללת הדעת" - ושם התחדדה בי ההבנה כי בכוחי לספק כלים רבים לנוער בסיכון וללמדם להתמודד עם החיים האמיתיים.

כמי שבא מעולם כזה וחווה טלטלות רבות בחייו (איבדתי את אחי ואבי בגיל צעיר, חברי נפש שלי נהרגו, וכן נאלצתי להתמודד עם משברים כלכליים ונפשיים רבים) -

ידעתי שאוכל לשמש דוגמה טובה לאותם נערים ולהעניק להם את מה שבכל חייהם (הקצרים) ייחלו לו - פינה שקטה עם חום ואהבה.

בראשית הדרך אשתי היקרה ואני אירחנו כעשרה בני נוער בביתנו לארוחות ערב שישי באופן קבוע.

ראינו את הצורך שלהם להמשיך ולהגיע, והגענו להחלטה שנערים אלו זקוקים לבית חם שיוכלו להגיע אליו לארוחות שישי באופן קבוע.


כך יצרנו פינה חמה עבור עשרות ילדים ובני נוער במצוקה, הפוקדים אותנו מידי יום, ומוצאים במקום זה את השקט והביטחון שכה חסרים להם.